אני פותח בזאת בקטגוריה חדשה של רשימות שבהן אתן לכם להציץ לחדר השינה שלי, ו... לראות מה אני קורא. התלבטתי לא מעט איזה שם לתת לתגית שתסמן רשימות אלה (בסימן קריאה? מה קורא? קול קורא? הכל וריאציות של תוכניות טלויזיה של רם עברון ז"ל או ירון לונדון שיבדל"א), ובסוף החלטתי פשוט לקרוא לזה "ספרים".
בד"כ אשתדל לכתוב על ספרים מיד אחרי שאני גומר אותם, אך הפעם אחרוג מהמסורת שעוד לא ייסדתי ואתייחס לספר שסיימתי לפני כשבועיים. העובדה שגם אחרי שבועיים אני ממשיך להרהר בו והוא ממשיך ללוות אותי במחשבותיי ובאסוציאציות שעולות בי במשך היום אומרת עליו הרבה, שכן בדרך-כלל ההשפעה הרגשית של הספר מתפוגגת ממני בתוך שעות ספורות.
האבודים (קישור לחנות של הוצאת ידיעות ספרים, ולא, אני לא מקבל מהם כסף), ספרו של דניאל מנדלסון, מספר את סיפורו של המחבר שמנסה להתחקות אחר גורלו של ענף במשפחתו - אחיו של סבו, אשתו וארבע בנותיו - שנגדע בשואה. למעשה, המספר מתחקה לא רק אחר מותם של בני המשפחה, אלא בעיקר אחר חייהם: ממה התפרנסו, כיצד בילו בחופשותיהם, היכן התגוררו, מה היה טיב יחסיהם עם שכניהם הגויים, וגם איך אהבו.
כוחו של הספר, בעיני, במשנה הזהירות שנוקט הסופר שלא ליפול למלכודות קלישאתיות. ספרי השואה של דור הניצולים הכילו תיאורים מזעזעים של הזוועות שהתרחשו לעיניהם. לתיאורים הגרפיים הקשים לעיכול היה תפקיד חשוב בתיעוד ההיסטורי והעברת הלקח לדורות הבאים (לקח ששימש גם ככלי יעיל לצרכים לאומיים). הצבת רף הזעזוע הגבוה הציבה בפני ילדיהם אתגר לא פשוט, וכך נולדו ספרי הדור השני. מתוך רצון שלא לחלל את קדושת השואה, הסתפקו בני הניצולים בתיאור הדינמיקה המצמיתה שנוצרה בבתי הניצולים, כלומר התמקדות בהשתקפות השואה בבבואת הבתים שהוקמו אחרי המלחמה, ולא בשואה עצמה.
מנדלסון, דור שלישי לניצולים, רוקח לנו נוסחה חדשה. הוא כבר לא מרגיש צורך להתנצל על התעניינותו בשואה כבני הדור השני, אך בוודאי שלא מעז לנכס אותה לעצמו כבני הדור הראשון. תחת זאת הוא מבכר להתעניין בחיים האישיים של בני התקופה, אך בצורה מלאה יותר מזו המקובלת: הוא לא מסתפק בזוועות ובגבורה, אלא מתעקש להזכיר לנו את מה שנראה כבנאלי, ובכל זאת לא תראו באף סרט הוליוודי על התקופה: היו שם אנשים רגילים בתקופה לא רגילה, עם תקוות, אכזבות, אהבות, מאוויים וחולשות. האנושות לא יצאה לחופשה והפלנטה היתה הפלנטה שלנו. במלים אחרות, הוא שם את השואה בקונטקסט האנושי המלא שלה, ולא כתקופה מנותקת ממה שהתרחש לפניה ואחריה.
הספר כתוב היטב כספר מתח כמעט (למרות שהוא ביוגרפי לגמרי), ומתאר את השתלשלויותיהם של מנדלסון, אחיו ומספר חברים מצומצם שמלווים אותו במרדפם אחרי העבר של בני משפחתו. בנסיונו להגיע לניצולים רבים ככל האפשר שהכירו את משפחתו, מנדלסון לא מהסס לדלג בין מדינות ויבשות, ומנסה לדובב קרובי משפחה שהכירו אותו מאז שנולד, כמו גם זרים גמורים מעיירת משפחתו שנראים לו מבוגרים מספיק בשביל שאולי יזכרו משהו. אלה כמו אלה מסרבים להתמסר לו ומנסים לטשטש את העבר, כל אחד מסיבותיו שלו. הקשיים שנערמים מולו רק מגבירים את סקרנותו של הקורא, ועוזרים לו להזדהות עם המספר. השילוב בין העבר (נושא החקירה) וההווה (השתלשלות החקירה עצמה) מבלבל מעט בהתחלה, אך בהמשך הספר מזריק תנופה ומוסיף עומק כשהסיפורים מהעולמות השונים (מהעבר והנוכחי) מפרים זה את זה.
בד"כ אשתדל לכתוב על ספרים מיד אחרי שאני גומר אותם, אך הפעם אחרוג מהמסורת שעוד לא ייסדתי ואתייחס לספר שסיימתי לפני כשבועיים. העובדה שגם אחרי שבועיים אני ממשיך להרהר בו והוא ממשיך ללוות אותי במחשבותיי ובאסוציאציות שעולות בי במשך היום אומרת עליו הרבה, שכן בדרך-כלל ההשפעה הרגשית של הספר מתפוגגת ממני בתוך שעות ספורות.
האבודים (קישור לחנות של הוצאת ידיעות ספרים, ולא, אני לא מקבל מהם כסף), ספרו של דניאל מנדלסון, מספר את סיפורו של המחבר שמנסה להתחקות אחר גורלו של ענף במשפחתו - אחיו של סבו, אשתו וארבע בנותיו - שנגדע בשואה. למעשה, המספר מתחקה לא רק אחר מותם של בני המשפחה, אלא בעיקר אחר חייהם: ממה התפרנסו, כיצד בילו בחופשותיהם, היכן התגוררו, מה היה טיב יחסיהם עם שכניהם הגויים, וגם איך אהבו.
כוחו של הספר, בעיני, במשנה הזהירות שנוקט הסופר שלא ליפול למלכודות קלישאתיות. ספרי השואה של דור הניצולים הכילו תיאורים מזעזעים של הזוועות שהתרחשו לעיניהם. לתיאורים הגרפיים הקשים לעיכול היה תפקיד חשוב בתיעוד ההיסטורי והעברת הלקח לדורות הבאים (לקח ששימש גם ככלי יעיל לצרכים לאומיים). הצבת רף הזעזוע הגבוה הציבה בפני ילדיהם אתגר לא פשוט, וכך נולדו ספרי הדור השני. מתוך רצון שלא לחלל את קדושת השואה, הסתפקו בני הניצולים בתיאור הדינמיקה המצמיתה שנוצרה בבתי הניצולים, כלומר התמקדות בהשתקפות השואה בבבואת הבתים שהוקמו אחרי המלחמה, ולא בשואה עצמה.
מנדלסון, דור שלישי לניצולים, רוקח לנו נוסחה חדשה. הוא כבר לא מרגיש צורך להתנצל על התעניינותו בשואה כבני הדור השני, אך בוודאי שלא מעז לנכס אותה לעצמו כבני הדור הראשון. תחת זאת הוא מבכר להתעניין בחיים האישיים של בני התקופה, אך בצורה מלאה יותר מזו המקובלת: הוא לא מסתפק בזוועות ובגבורה, אלא מתעקש להזכיר לנו את מה שנראה כבנאלי, ובכל זאת לא תראו באף סרט הוליוודי על התקופה: היו שם אנשים רגילים בתקופה לא רגילה, עם תקוות, אכזבות, אהבות, מאוויים וחולשות. האנושות לא יצאה לחופשה והפלנטה היתה הפלנטה שלנו. במלים אחרות, הוא שם את השואה בקונטקסט האנושי המלא שלה, ולא כתקופה מנותקת ממה שהתרחש לפניה ואחריה.
הספר כתוב היטב כספר מתח כמעט (למרות שהוא ביוגרפי לגמרי), ומתאר את השתלשלויותיהם של מנדלסון, אחיו ומספר חברים מצומצם שמלווים אותו במרדפם אחרי העבר של בני משפחתו. בנסיונו להגיע לניצולים רבים ככל האפשר שהכירו את משפחתו, מנדלסון לא מהסס לדלג בין מדינות ויבשות, ומנסה לדובב קרובי משפחה שהכירו אותו מאז שנולד, כמו גם זרים גמורים מעיירת משפחתו שנראים לו מבוגרים מספיק בשביל שאולי יזכרו משהו. אלה כמו אלה מסרבים להתמסר לו ומנסים לטשטש את העבר, כל אחד מסיבותיו שלו. הקשיים שנערמים מולו רק מגבירים את סקרנותו של הקורא, ועוזרים לו להזדהות עם המספר. השילוב בין העבר (נושא החקירה) וההווה (השתלשלות החקירה עצמה) מבלבל מעט בהתחלה, אך בהמשך הספר מזריק תנופה ומוסיף עומק כשהסיפורים מהעולמות השונים (מהעבר והנוכחי) מפרים זה את זה.
רשומות
