ב-1990 הייתי תלמיד בכיתה ו'. היה לי אז ניסיון של כמה שנים כשחקן שחמט צעיר (אני זוכר את עצמי חננה כבר בגן, אז אתם יכולים להפסיק לעשות את עצמכם מופתעים) ושיחקתי במועדון אס"א ת"א, שהיה בין המועדונים הטובים בארץ כמעט בכל קבוצות הגיל. למאמן שלי קראו אודי. הוא היה אז אמן צעיר, נדמה לי שהיום הוא רב-אמן (גיגול חפיפניקי לא העלה דבר).
ב-1990 נרשמה הקבוצה שלנו לאליפות ת"א לנוער לקבוצות. המתכונת היתה של ליגה בת שני בתים שבסופה רבע-גמר, חצי-גמר וגמר. בסה"כ השתתפו, למיטב זכרוני, 24 קבוצות מכל העיר, כולן בגילאי כיתות ה'-ו'.
קבוצת שחמט מורכבת מארבעה לוחות, כשבלוח הראשון מוצב השחקן החזק ביותר ובאחרון החלש ביותר. בנוסף יש "שחקן חילוף" שמשחק במקרה שאחד השחקנים בלוחות הראשונים לא יכול לשחק. פתחנו את העונה עם שחקן חזק בלוח הראשון, נדמה לי שקראו לו דן, אבל תמיד הייתי איש של פרצפוים יותר משל שמות. בלוח השני הוצב חיים, למיטב ידיעתי היום דוקטורנט למתימטיקה באוניברסיטת ת"א. בלוח השלישי הוצב מני. שני האחרונים למדו איתי בכיתה ביסודי. אני הוצבתי בלוח הרביעי. בלוח החמישי הוצב שחקן חדש שרק הצטרף לקבוצה והיה חלש למדי, אבל לא היה לנו שחקן חילוף בגיל המתאים ושלא תפוס בקבוצה אחרת, וגם לא חשבנו שנזדקק לו.
בכל יום שישי ב-12 בצהריים נערך סיבוב בליגה בבית האיכר בת"א. כדי להגיע בזמן ניתן לנו אישור מיוחד להיעדר מביה"ס כבר מהשעה 11. אודי המאמן היה אוסף אותנו מביה"ס ומחזיר אותנו למועדון בפז'ו 205 מקרטעת עם ונטילטור קטן במקום מזגן. בכל שבוע היה יושב מקדימה המצטיין של המחזור בקבוצה שהיה נבחר ע"י המאמן.
הסיבוב הראשון נפתח בניצחון חלק 4:0 (כל לוח שמנצח מניב לקבוצתו נקודה, תוצאת תיקו מניבה חצי נקודה). אלא שאחרי שבוע דן מהלוח הראשון לא הגיע ונאלצנו לקרוא לשחקן החילוף, ואחרי שבוע נוסף נודע לנו שדן פרש מהקבוצה ועבר למועדון אחר, מחוץ לעיר. ניסינו להוסיף שחקן נוסף תחתיו, אך התקנון לא איפשר להוסיף שחקנים באמצע העונה.
צריך להבין שפרישה של הלוח הראשון פוגעת בצורה הרבה יותר קשה מפרישה של הלוח הרביעי. אם הלוח הרביעי פורש ומחליף אותו שחקן החילוף, אז רק הלוח הרביעי סובל מנחיתות (בהנחה ששחקן החילוף חלש יותר מהרביעייה הפותחת, וזה תמיד המצב). אבל אם הלוח הראשון פורש, אז כולם "עולים דרגה": הלוח השני עובר לשחק בראשון, השלישי בשני, הרביעי בשלישי, ושחקן החילוף נכנס ללוח האחרון. כלומר, הקבוצה עלולה לסבול מנחיתות בכל בלוחות. כך שלמרות שהייתי רשום כלוח רביעי, למעשה שיחקתי כל העונה (למעט המחזור הראשון) בלוח השלישי.
מה שלא הפריע לנו לכבוש את הליגה בסערה. סיימנו אותה כמנצחים מול כל תריסר הקבוצות בבית שלנו כשאנחנו מפסידים בדרך במשחקונים בודדים. לומר את האמת, רוב הקבוצות היו קטנות עלינו בשתי מידות. ברבע הגמר ניצחנו 3.5:0.5, ובחצי הגמר ניצחנו שוב באותה תוצאה. בשתי הפעמים נבחרתי לשבת מקדימה בדרך חזרה.
ביום רביעי שלפני משחק הגמר הגורלי התכנסנו לאימון מסכם (לאודי היה חוק שלא מתאמנים יום לפני משחק). המאמן סקר בפנינו את החוזקות והחולשות של כל אחד משחקני היריב. היה ידוע לכולנו שהסכנה הגדולה מכולן נמצאת בלוח השני: מני מהקבוצה שלנו היה שחקן מבריק בטקטיקה אך חלש בפתיחות (למרות שהיה חזק בהן יותר ממני), ומולו התמודד אימת שחקני הנוער בת"א, שחקן שנחשב למבריק באופן כללי, ושהפתיחות היו ידועות כצד החזק שלו. אודי חשש מהפסד מהיר בלוח השני שיגרור את שאר הקבוצה לרדיפה אחרי סגירת הפיגור ולפגיעה מוראלית, ולכן העלה בפנינו הצעה נועזת: מני יעשה מהלך פתיחה ואז יציע תיקו לשחקן היריבה. אם הוא יקבל את ההצעה, נסיר את הסיכון הגדול ונוכל להתמקד בלוחות שבהם יש לנו סיכוי.
חשבתי אז שזו טעות גדולה, מכמה טעמים: ראשית, היינו אז ילדים והיה נראה לי שהצעה כזו נוגדת את רוח הספורט ואת הערכים שצריך להנחיל לנו (מסתבר שהייתי צדקן כבר אז). שנית, חשבתי שההצעה שהעלה המאמן מעבירה מסר בעייתי מאוד למני, שהבין מהר שעושים בו מעשה פנינה דבורין ושהוא החוליה החלשה. ושלישית, חשבתי שאם היריב לא יקבל את ההצעה, יווצר לחץ בלוח השני, שסופו להקרין על כל הקבוצה. ואולם, מאמצי השכנוע שלי העלו חרס (למה באמת לא עושים לוחות שחמט מחרס? הרי עושים מכל חומר אחר).
לגמר הגיעו מכובדים רבים מעיריית ת"א ומאיגוד השחמט. הלוחות סודרו על שולחנות ארוכים עם מפות אדומות, וקנקן עם שתייה קלה הונח ליד כל שחקן. מאחורי השולחנות הוצבו רשמנים עליהם הוטל לתעד את מהלכי המשחק, כדי שהשחקנים יהיו פטורים ממטלה זו. ביום הגמר התייצבנו למשחקים ממוקדים מאוד.
למעט מני.
ראיתי עליו שהוא מחפש לגמור עם זה כמה שיותר מהר. בכדורסל קוראים לזה to drop the ball. ניסיתי להכין אותו לאפשרות שהוא ייאלץ להתמודד משחק שלם, אבל הוא היה משוכנע שהשחקן היריב חושש ממנו מספיק כדי לקבל את ההצעה.
עשרים שניות מהתחלת המשחק הגיש מני את ההצעה לתיקו. השחקן היריב חשב חמש דקות וסירב. פניו של מני נפלו. לא עברו עשרים דקות לפני שהוא נכנע. בלוח הראשון המצב היה שקול למדי, והלוח הרביעי נכנס די מהר לפיגור של כלים, פיגור שהלך והעמיק. הלוח שלי היה היחיד שנהנה מיתרון קל בכלים, אבל בעיקר חשבתי שהמצב שלי טוב יותר, ושאני ערוך טוב יותר למתקפה ביציאה מהפתיחה (שהיתה החלק החלש ביותר שלי).
כעבור שעה וארבעים דקות הלוח הראשון נכנע אחרי משחק ארוך ורב תהפוכות. היינו בפיגור 0:2, כך שלא יכולנו להוציא יותר מתיקו. במצב כזה האליפות היתה נופלת בידיה של היריבה, כי המאזן שלהם בתום הליגה היה טוב משלנו (גם הם סיימו במאזן 12:0, אך עם ניצחון אחד יותר במשחקונים). כלומר, הסיכוי לאליפות אבד.
ניסיתי לא לחשוב על זה ולהתמקד במשחק שלי. הייתי עסוק אז בשיאה של תחבולה שהוצאתי לפועל מזה כמה מהלכים, ושהייתי משוכנע שתביא לי את הניצחון. ראיתי שהמצב בלוח הרביעי הופך לקשה ממהלך למהלך.
באליפות הנוער החוקים מעט שונים. ראשית, מאפשרים לקיחת "פסק-זמן": המאמן יכול לבקש לדבר עם כל אחד מהשחקנים פעמיים במהלך המשחק, אך אסור לו לרמוז לו על מהלכים או כיוונים, רק לעודד אותו ולאפשר לו להתרענן (בפסק הזמן נוכח משקיף שמוודא שלא מבוצעים דברים לא כשרים). שנית, המאמנים יכולים להיכנע, להציע תיקו או לקבל הצעת תיקו בשם כל אחד מהשחקנים גם ללא הסכמתם. כך שני המאמנים יכולים לסגור ביניהם על תוצאה במשחק, וליידע את השחקנים רק אחרי שסגרו.
צריך להבין שבשחמט הפסדים של 0:4 או 0.5:3.5 נחשבים לתבוסה, בעוד הפסדים של 1:3 או 1.5:2.5 נחשבים להפסדים "מכובדים". המאמן שלנו חשש שגם הלוח הרביעי יפסיד ונהיה חשופים לתבוסה. זומנתי לפסק זמן. אודי בישר לי שלמרות שאני ביתרון בכלים, הוא מתכוון להציע למאמן היריבה תיקו בלוח שלי אם יסכים לקבל גם תיקו בלוח הרביעי, ובכך להבטיח שנימנע מתבוסה.ניסיתי לשכנע אותו שאני במהלך שסופו שיניב לי יתרון מובהק ושאני משוכנע ביכולת שלי, אך המאמן לא שעה להפצרותיי, והציע תיקו בשני הלוחות הנותרים למאמן היריבה. מאמן היריבה הסכים. הלכה האליפות, נשארנו עם הכבוד.
לא עזרה המדליה הקבוצתית שזכיתי בה. לא עזרה המדליה האישית שזכיתי בה על היותי המצטיין בליגה בלוח הרביעי (ועוד שיחקתי כל העונה בשלישי). לא עזרו דברי הניחומים של יושב-ראש איגוד השחמט, ולא של מהל אס"א ת"א. אפילו לא עזר שהמאמן בחר בי לשבת מקדימה בדרך הביתה. כעסתי בפעם האחרונה כעס של ילד. חייתי את ההפסד תקופה ארוכה. הוא חולל בי כמה שינויים.
שלושה חודשים אחרי ההפסד פרשתי ממשחק. מאז לא נגעתי בלוח.
הייתי שחקן לא רע יחסית לגילי, אם כי בוודאי לא פוטנציאל למקצוענים. אני חושב שיותר משהמשחק פיתח אותי אנליטית, הוא פיתח אותי מנטלית. נראה לי שבחייו של כל ילד יש שני רגעים שהוא לוקח עימו הלאה לשארית חייו: רגע של עילוי (קליעת סל ניצחון במשחק כדורסל ברגע האחרון, ביצוע מושלם של השיר בטקס ביה"ס), ורגע אחד של התפכחות שבו מבין הילד שהעולם לא סובב לפי רוצונותיו וחלומותיו (הפעם הראשונה שנכשלים במבחן חשוב, ההזדמנות הראשונה שמוחמצת עם הבת שהיה נדמה לך שאתה אוהב, עד שראית אותה רוקדת סלואו עם ילד אחר). אצלי שני הרגעים האלה מרוכזים ברגע אחד.
נראה לי שאם הילדות שלי (או הילדים) יבקשו ממני ביום מו הימים ללמד אותן ולשחק איתן שחמט, אוציא את כלי המתכת הישנים שלי, ואתחיל להוריד חלודה. מהם, וממני.
***
לעיתוי הפרסום יש סיבה דתית וסיבה פרקטית. הימים הם ימי פוסט-פסח, ואם כבר חובה לספר על יציאת מצרים ועל היציאה מעבדות לחירות, אני חושב שגם אני זכיתי בכמה חירויות נהדרות בזכות המשחק הזה, אז הנה ההזדמנות שלי לספר עליו.
ולא פחות חשוב: ההורים שלי משפצים את הדירה שלהם וביקשו ממני לפנות את כל הג'אנק שאספתי שם במשך השנים. תוך שאני עובר על הארגזים, מצאתי את תעודת הזכייה ומדליית הכסף, וחשבתי שלפעמים גם סיפור של מפסידים הוא סיפור שראוי לספר.
בתמונה: תעודת הזכייה, מדליית הכסף, ובונוס: המשקפיים שחבשתי בכיתה ו', שמוכיחים שכבר אז לא היה לי חוש מי יודע מה מפותח לאופנה.
רשומות
