(או: דפוק וזרוק בחדר המיון - ישראל 2008)
ביום ראשון האחרון עמדתי בשעה שש בערב וחתכתי ירקות לסלט. פיינשמקר-בן-פיינשמקר אנוכי, לכן קנו לי הורי סכין מיוחדת מקרמיקה (מה ששמעתם). יתרונותיה רבים: אין צורך להשחיז אותה, היא לא משחירה את הירקות, ובעיקר - היא חותכת הכל, ובקלות.
גם אצבעות, מסתבר.
תנועת מלקחיים לא אחראית שלי מתחת לחסה, וקצה קצהו של הבוהן נושר ומסתלסל לו בין התלתלים הירוקים. האמת היא שאני מתאר את זה ביתר דרמטיות: הפצע היה קטן מאוד, לא יותר משלושה מילימטר קוטרו, ועומקו לא עולה על שני מילימטרים. לא שמדדתי, מסיבות מובנות, אבל נראה לי ככה. בכל אופן, סלט כבר לא אכלנו באותו ערב.
בדקות הראשונות חשבתי שזה ייסגר מעצמו, אז שמתי קרח וחיכיתי. אחרי כמה דקות הבנתי שזה לא יהיה מהיר כמו שאני מקווה. מי שיש לו ילדים קטנים מכיר את שעות הערב: בכל בית יש ריטואל קבוע של ארוחת-ערב-אמבטיה-סיפור-צחצוח-שיניים-להשכיב-לישון, וגם אם הניואנסים משתנים, הרעיון המרכזי הוא תמיד אותו: יש טקס, ומי שחורג ממנו מסתכן בתשלום גבוה בדמות ילדים עצבניים, מעצבנים, מעורערים ותובעניים (ניסינו פעם קודם לסבן את הגדולה ורק אחרי זה לחפוף לה את הראש, ומאז לא ניסינו שוב; שתיקה בבית אופפת את הנושא). אני אוהב את חיי ויותר מהם אני אוהב את חייה של אשתי, ודמי לא בראשי (הוא הלך לאיבוד באצבע, שכחתם?), לכן נפל הפור לחכות עם האצבע עד סוף הטקס, בתקווה שעד אז הכל יסתדר.
ב-22:00 נכנסתי למיטה כשהפצע חבוש אך עדיין פתוח. ב-1:30 החלטתי שאני לא יכול לסבול עוד את הכאב, ולקחתי שני אקמול. ב-2:15 הבנתי שזה לא עסק לחובבנים, נשקתי לאישתי, ויצאתי לכיוון שערי בית-החולים איכילוב.
הסיפור הרפואי לא כל-כך מעניין: ניסו ג'ל, ואח"כ ניסו גאזה, ועוד ג'ל, ובין טיפול לטיפול מחכים 45 דקות, ובסוף אמר הרופא שאין ברירה וצריך לתפור, אז הוא הזריק למקום חומר מאלחש ושפך עליו אלכוהול, ואז מהאלכוהול הדימום נחלש אז הוא ביקש ממני להמשיך ללחוץ עם התחבושת עוד שלושת-רבעי שעה, ובסוף הוא אמר: אין ברירה, תישאר ככה עם האגודל באוויר עד שהדם יתקרש, ובאמת יצאתי משם ברבע לשבע בבוקר עם תחילתו של גלד (שכבר נפתח, אבל לי אין כח לספר ולכם אין כח לשמוע).
אבל הסיפור האמיתי הוא לא מה שקרה לי.
הנה סיכום של מה שהתרחש בחדר המיון של ביה"ח איכילוב בלילה שבין ה-19 ל-20 בחודש אוקטובר.
ארבעה צעירים, שלושה מהם קטינים, הגיעו עם דקירות. הארבעה לא היו קשורים זה לזה ונדקרו באירועים שונים. כולם הגיעו מבילוי במועדוני לילה. כל הארבעה נראו אדישים לדקירות, רק אחד הגיע על אלונקה (השלושה האחרים פשוט באו ברגל). אחד שחטף שתי דקירות בבטן ביקש בגסות מהאחות ללכת להשתין. כשזו ביקשה ממנו לחכות, תלש מעצמו את המדבקות והחוטים וקם מהמיטה בדרכו לשירותים. שניים מתוך הארבעה טופלו בחדר מיון רגיל ולא הופנו אפילו לטראומה. אחד הפצועים סיפר משועשע לחברו איזה מכות הוא הכניס לזה שדקר אותו, והם ניסו להבין ביחד אם הדוקר וחבורתו באו מרמלה או לא. החבר סיפר בגאווה לא מוסתרת איך היה לו שכל לא לקרוא לאמבולנס, כי אז היו מחייבים אותם, אלא לחכות שהבעלים של המועדון יעשה את הטלפון. אפילו לא היתה בהם תאוות נקם, יותר רצון להשיג תיקו במשחק. הרבה צחוקים נשמעו בחדר המיון. הצוות טיפל בכל הנדקרים באדישות ובאיטיות, עם אותם קבועי זמן של הטיפול שקיבלתי אני (לפחות חצי שעה בין פרוצדורה לפרוצדורה). ניכר על הצוות שהוא לא מופתע ממה שהוא רואה.
צעיר בן 16 הגיע עם פגיעה בעיניים מגז מדמיע. חבר הביא אותו. האחות ביקשה טלפון של ההורים. לא צריך להדאיג אותם סתם, הוא ענה. צריך, היא ענתה לו, אנחנו מחוייבים לפי החוק להודיע להורים. לא צריך, אמר. צריך, ענתה, או שלא נוכל לטפל בך. אל תאיימי עלי יא שרמוטה, ענה. אחר-כך הגיע האח הגדול שלו. האחות הראשית אמרה שאח גדול זה לא מספיק, צריך את ההורים. הוא בן יותר מ-18, אמר הצעיר. זה לא משנה, ענתה האחות הגדולה. הדם של הצעיר התחיל לעלות לו לראש, הוא איבד את סבלנותו. מישהו קרא למאבטח. זה נגמר במכות בין המאבטח לבין הצעיר, ובסילוקו של הצעיר מחדר המיון. בלי לקבל טיפול, מיותר לציין.
אשה בת כ-50 סבלה מכאבים עזים, התפתלה במיטתה ונאנקה. בחודש הבא יש לה תור לביופסיה, ועד אז היא מקבלת וולטרן. גם הפעם רצה הרופא לתת לה וולטרן, אך הבן שלה לא הסכים. אין טעם, הוא אמר, אחרת אנחנו חוזרים לפה עוד פעם מחר בבוקר. הרופא שלח אותם הביתה עם הכאבים ואמר שיחכו לביופסיה, תוך שעיניו מרוכזות במסך המחשב. בסוף התחלפה המשמרת והגיע רופא אחר שהסכים לתת מורפיום, אבל האשה לא רצתה. היא רצתה לטפל בבעיה ולקבל תור מוקדם לביופסיה. מבוקשה לא ניתן לה, והרופא שילח אותה לדרכה כלעומת שבאה.
אדם בן כ-40, לבוש במכנסיים שחורים מחוייטים ובחולצת כפתורים לבנה, שערו משוח בג'ל, דיבורו איטי ומחושב, הגיע בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר, מתלונן על כאבים בבטן. בתחקור הרופא הסתבר שבכל פעם שהאיש אוכל חומוס כואבת לו הבטן. הוא לקח שני כדורים נגד כאבים, אבל זה לא עזר, אז הוא פנה לחדר מיון.
והיה גם ילד אחד מתוק, בן 11.5, שהרכיב חבר שלו על האופניים (בשלוש לפנות בוקר), נפל ונחתך ביד, והסביר לי שתפרים זה לא כואב, סבתא שלו אמרה לו, וביקש שנשווה חתכים. לו היה יותר גדול.
במשך חלקים רבים של הלילה הרופא לא זמין לחולים, הוא מסתובב בחוץ או בחלקים אחרים של המחלקה. יש דקות ארוכות שגם האחיות לא נמצאות, לפעמים אפילו דלפק הקבלה לא מאוייש. לאורך כל הלילה היה הצוות חסר סבלנות, בעל קשב אפסי למטופלים, כאילו מאשימים אותם שהם נפצעו, או שהגיעו לבית החולים, או שהם נושמים. והאמת היא שאחרי שראיתי את הקליינטורה, אני מתחיל לחשוב שגם אני הייתי נשחק אחרי כמה חודשים במקום כזה. השירות מתחת לכל ביקורת, והולם בדיוק את גסותם של המטופלים הדומיננטיים. השאר סתם משלמים את המחיר. הבעיה היא שאין שום דרך לטפל בצורה הוגנת במטופלים נורמטיביים יותר. כשהלב הופך קהה, הוא הופך קהה לכולם. זה נראה לי אנושי.
ומוסר ההשכל? אין מוסר השכל. יש רק תיאור עצוב ומיואש וקצת מפחיד של החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת בלילה אחד רגיל בחדר מיון בתל אביב.
רשומות
