פעם בכמה זמן חוגגים יומולדת מאה?

לפי רון חולדאי ב-The Marker אתמול, 24.12.2008, כל מאה שנה.

אמרו לו

אבישג, בת שלוש ורבע, עוד קטנה מכדי להתחיל ללמוד לשחק על המחשב (קללה או ברכה? תלוי. בשש בבוקר אי-היכולת הזו היא קללה, עד תשע היא כבר הופכת ברכה), אבל היא מאוד אוהבת לראות יו-טיוב. מה ששמעתם. אני מוצא לה שם שירים ישנים, של אברהם חלפי או לאה גולדברג, בביצועים של חווה אלברשטיין או הדודאים, ומרגיש איך אני תורם משהו להתפתחות התרבותית שלה. יש גם דברים יפים באינטרנט.

היום, במהלך שיטוטיי בין הקליפים, מצאתי קליפ שהעלה המשתמש kokolidao לשירו של עלי מוהר (שמתבסס בתורו על מילים של פלויצ'יני) ובביצועו של אריק אינשטיין, "אמרו לו". אלא שאת המילים מלוות תמונות משעשעות (ואקטואליות) בהתאם למילים ששר איינשטיין. חביב.

העוף כדג

במדור הכושר של מוסף גלריה בהארץ מופיעים בדרך-כלל אנשים שקשה לי להזדהות איתם. תאשימו אותי במה שתרצו, לדעתי אנשים שמתאמנים שמונה שעות, אוכלים כל היום אגוזים (אורגניים, ברור), ובערב מצ'פרים את עצמם במיץ נבט חיטה (אוכלוסיית הארנבים בפאניקה), וכל זאת כדי להשתתף בטריאתלון משולש (כפול הם עשו כבר בשנה שעברה) שנערך השנה על הר ביפן בגובה 1500 מטר (שיהיה קשה עם החמצן) - אנשים כאלה צריכים אשפוז, לא להופיע במדורי כושר בעיתון יומי.

דווקא היום (15.12.2008) הכתב(ת?) רוני דורי בוחר(ת?) מישהו שפוי יחסית. אריק בן-שמחון, מעצב אופנה תל-אביבי (מסתבר), קם חמש פעמים בשבוע בשש בבוקר כדי להתאמן שעה וחצי (שחייה, ריצה, גלישה ואופניים), ומספיק לחזור כדי לסדר את הילדים לביה"ס. העובדה שיש לו עבודה קבועה ביחד עם חיי המשפחה התקינים שכנעו אותי שהבחור כנראה לא שיעבד עצמו לחיי סבל.

חבל שהכתב(ת?) והעורכים לא דאגו לתקן משפט אחד שלו: "אני משתדל לאכול דג פעמיים בשבוע, בדרך כלל אלה וריאציות על עוף או סושי". אני מקווה שמצליח לו.

גלריה, "הארץ", 15.12.2008

ועוד הערה: מישהו יודע להסביר למה גלריה יושב על הדומיין של העכבר? האם לגיא רולניק יש עוד כוונות התפשטות?

בילוי של חול-המועד - סוכות 2008

(או: דפוק וזרוק בחדר המיון - ישראל 2008)

ביום ראשון האחרון עמדתי בשעה שש בערב וחתכתי ירקות לסלט. פיינשמקר-בן-פיינשמקר אנוכי, לכן קנו לי הורי סכין מיוחדת מקרמיקה (מה ששמעתם). יתרונותיה רבים: אין צורך להשחיז אותה, היא לא משחירה את הירקות, ובעיקר - היא חותכת הכל, ובקלות.

גם אצבעות, מסתבר.

תנועת מלקחיים לא אחראית שלי מתחת לחסה, וקצה קצהו של הבוהן נושר ומסתלסל לו בין התלתלים הירוקים. האמת היא שאני מתאר את זה ביתר דרמטיות: הפצע היה קטן מאוד, לא יותר משלושה מילימטר קוטרו, ועומקו לא עולה על שני מילימטרים. לא שמדדתי, מסיבות מובנות, אבל נראה לי ככה. בכל אופן, סלט כבר לא אכלנו באותו ערב.

בדקות הראשונות חשבתי שזה ייסגר מעצמו, אז שמתי קרח וחיכיתי. אחרי כמה דקות הבנתי שזה לא יהיה מהיר כמו שאני מקווה. מי שיש לו ילדים קטנים מכיר את שעות הערב: בכל בית יש ריטואל קבוע של ארוחת-ערב-אמבטיה-סיפור-צחצוח-שיניים-להשכיב-לישון, וגם אם הניואנסים משתנים, הרעיון המרכזי הוא תמיד אותו: יש טקס, ומי שחורג ממנו מסתכן בתשלום גבוה בדמות ילדים עצבניים, מעצבנים, מעורערים ותובעניים (ניסינו פעם קודם לסבן את הגדולה ורק אחרי זה לחפוף לה את הראש, ומאז לא ניסינו שוב; שתיקה בבית אופפת את הנושא). אני אוהב את חיי ויותר מהם אני אוהב את חייה של אשתי, ודמי לא בראשי (הוא הלך לאיבוד באצבע, שכחתם?), לכן נפל הפור לחכות עם האצבע עד סוף הטקס, בתקווה שעד אז הכל יסתדר.

ב-22:00 נכנסתי למיטה כשהפצע חבוש אך עדיין פתוח. ב-1:30 החלטתי שאני לא יכול לסבול עוד את הכאב, ולקחתי שני אקמול. ב-2:15 הבנתי שזה לא עסק לחובבנים, נשקתי לאישתי, ויצאתי לכיוון שערי בית-החולים איכילוב.

הסיפור הרפואי לא כל-כך מעניין: ניסו ג'ל, ואח"כ ניסו גאזה, ועוד ג'ל, ובין טיפול לטיפול מחכים 45 דקות, ובסוף אמר הרופא שאין ברירה וצריך לתפור, אז הוא הזריק למקום חומר מאלחש ושפך עליו אלכוהול, ואז מהאלכוהול הדימום נחלש אז הוא ביקש ממני להמשיך ללחוץ עם התחבושת עוד שלושת-רבעי שעה, ובסוף הוא אמר: אין ברירה, תישאר ככה עם האגודל באוויר עד שהדם יתקרש, ובאמת יצאתי משם ברבע לשבע בבוקר עם תחילתו של גלד (שכבר נפתח, אבל לי אין כח לספר ולכם אין כח לשמוע).

אבל הסיפור האמיתי הוא לא מה שקרה לי.

הנה סיכום של מה שהתרחש בחדר המיון של ביה"ח איכילוב בלילה שבין ה-19 ל-20 בחודש אוקטובר.

ארבעה צעירים, שלושה מהם קטינים, הגיעו עם דקירות. הארבעה לא היו קשורים זה לזה ונדקרו באירועים שונים. כולם הגיעו מבילוי במועדוני לילה. כל הארבעה נראו אדישים לדקירות, רק אחד הגיע על אלונקה (השלושה האחרים פשוט באו ברגל). אחד שחטף שתי דקירות בבטן ביקש בגסות מהאחות ללכת להשתין. כשזו ביקשה ממנו לחכות, תלש מעצמו את המדבקות והחוטים וקם מהמיטה בדרכו לשירותים. שניים מתוך הארבעה טופלו בחדר מיון רגיל ולא הופנו אפילו לטראומה. אחד הפצועים סיפר משועשע לחברו איזה מכות הוא הכניס לזה שדקר אותו, והם ניסו להבין ביחד אם הדוקר וחבורתו באו מרמלה או לא. החבר סיפר בגאווה לא מוסתרת איך היה לו שכל לא לקרוא לאמבולנס, כי אז היו מחייבים אותם, אלא לחכות שהבעלים של המועדון יעשה את הטלפון. אפילו לא היתה בהם תאוות נקם, יותר רצון להשיג תיקו במשחק. הרבה צחוקים נשמעו בחדר המיון. הצוות טיפל בכל הנדקרים באדישות ובאיטיות, עם אותם קבועי זמן של הטיפול שקיבלתי אני (לפחות חצי שעה בין פרוצדורה לפרוצדורה). ניכר על הצוות שהוא לא מופתע ממה שהוא רואה.

צעיר בן 16 הגיע עם פגיעה בעיניים מגז מדמיע. חבר הביא אותו. האחות ביקשה טלפון של ההורים. לא צריך להדאיג אותם סתם, הוא ענה. צריך, היא ענתה לו, אנחנו מחוייבים לפי החוק להודיע להורים. לא צריך, אמר. צריך, ענתה, או שלא נוכל לטפל בך. אל תאיימי עלי יא שרמוטה, ענה. אחר-כך הגיע האח הגדול שלו. האחות הראשית אמרה שאח גדול זה לא מספיק, צריך את ההורים. הוא בן יותר מ-18, אמר הצעיר. זה לא משנה, ענתה האחות הגדולה. הדם של הצעיר התחיל לעלות לו לראש, הוא איבד את סבלנותו. מישהו קרא למאבטח. זה נגמר במכות בין המאבטח לבין הצעיר, ובסילוקו של הצעיר מחדר המיון. בלי לקבל טיפול, מיותר לציין.

אשה בת כ-50 סבלה מכאבים עזים, התפתלה במיטתה ונאנקה. בחודש הבא יש לה תור לביופסיה, ועד אז היא מקבלת וולטרן. גם הפעם רצה הרופא לתת לה וולטרן, אך הבן שלה לא הסכים. אין טעם, הוא אמר, אחרת אנחנו חוזרים לפה עוד פעם מחר בבוקר. הרופא שלח אותם הביתה עם הכאבים ואמר שיחכו לביופסיה, תוך שעיניו מרוכזות במסך המחשב. בסוף התחלפה המשמרת והגיע רופא אחר שהסכים לתת מורפיום, אבל האשה לא רצתה. היא רצתה לטפל בבעיה ולקבל תור מוקדם לביופסיה. מבוקשה לא ניתן לה, והרופא שילח אותה לדרכה כלעומת שבאה.

אדם בן כ-40, לבוש במכנסיים שחורים מחוייטים ובחולצת כפתורים לבנה, שערו משוח בג'ל, דיבורו איטי ומחושב, הגיע בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר, מתלונן על כאבים בבטן. בתחקור הרופא הסתבר שבכל פעם שהאיש אוכל חומוס כואבת לו הבטן. הוא לקח שני כדורים נגד כאבים, אבל זה לא עזר, אז הוא פנה לחדר מיון.

והיה גם ילד אחד מתוק, בן 11.5, שהרכיב חבר שלו על האופניים (בשלוש לפנות בוקר), נפל ונחתך ביד, והסביר לי שתפרים זה לא כואב, סבתא שלו אמרה לו, וביקש שנשווה חתכים. לו היה יותר גדול.

במשך חלקים רבים של הלילה הרופא לא זמין לחולים, הוא מסתובב בחוץ או בחלקים אחרים של המחלקה. יש דקות ארוכות שגם האחיות לא נמצאות, לפעמים אפילו דלפק הקבלה לא מאוייש. לאורך כל הלילה היה הצוות חסר סבלנות, בעל קשב אפסי למטופלים, כאילו מאשימים אותם שהם נפצעו, או שהגיעו לבית החולים, או שהם נושמים. והאמת היא שאחרי שראיתי את הקליינטורה, אני מתחיל לחשוב שגם אני הייתי נשחק אחרי כמה חודשים במקום כזה. השירות מתחת לכל ביקורת, והולם בדיוק את גסותם של המטופלים הדומיננטיים. השאר סתם משלמים את המחיר. הבעיה היא שאין שום דרך לטפל בצורה הוגנת במטופלים נורמטיביים יותר. כשהלב הופך קהה, הוא הופך קהה לכולם. זה נראה לי אנושי.

ומוסר ההשכל? אין מוסר השכל. יש רק תיאור עצוב ומיואש וקצת מפחיד של החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת בלילה אחד רגיל בחדר מיון בתל אביב.

התוסף הכי מגניב לפיירפוקס - Ubiquity

התוסף הכי מגניב שאני מכיר לשועל האש (איזה טהרנים אנחנו היום!) נקרא Ubiquity, והוא היחיד שיכול להתהדר בשינוי הרגלי הגלישה שלכם (או לפחות בשאיפה כנה לשינוי כזה).

התוסף הוא מעין כלי עזר לגלישה מהירה ואינטגרציה של כלים בתוך הדפדפן - כולל חיפוש טקסטואלי, חיפוש במפות, סימון מועדפים, ניהול הדפדפן עצמו (הוספת וסגירת לשוניות, לדוגמה) ואפיל שליחת מיילים ללא שימוש בתוכנת מייל כלשהי (ראו תמונת מסך שלקח לי המון זמן להכין). למעשה, הדפדפן היום משמש לאפליקציות כה רבות מעבר לגלישה פר-סה, שלכלי הזה יש פוטנציאל להשפיע הרבה יותר מאשר על הרגלי הגלישה שלנו, אלא על הרגלי השימוש שלנו במחשב בכלל.

בקוד פתוח כמו בקוד פתוח - הממשקים פתוחים, כך שכל אחד יכול להוסיף פקודות ולשלב עוד אפליקציות (הכל כתוב ב- Java). לא אופתע אם בקרוב נראה את כל האפליקציות השונות של גוגל נתמכות בערוץ הזה (מסמכים, google-sites, blogger, google reader ועוד). למעשה, כבר היום השירות תומך ב-Gmail, לדוגמה, כך שאתם יכולים לסמן קטע בדפדפן, לפתוח את האפליקציה, לכתוב email this to Johny, והשם כבר יושלם מעצמו מתוך ה-contacts של Gmail. עוד Enter אחד, והמייל בדרך.



לאפליקציה ממשק גרפי מינמלי - ואני אוהב את זה. כמו בימי ה-DOS העליזים, המשתמש כותב את הפקודות בחלון שחור, אבל הפקודות ידידותיות מאוד, יש השלמה אוטומטית, יש אייקונים שמוסיפים צבע, והעבודה, בסך-הכל, יעילה.

למה המיזם של שי אגסי יצליח. או שלא. או שגם וגם. או שזה לא ממש משנה

אם עוד פעם אחת אני אקרא ששי אגסי הוא ילד הפלא של עולם ההיי-טק הישראלי, אני מבטיח לאכול את העיתון. מה שכמובן ייצור לי בעיה אם אקרא את זה באינטרנט, כי אני כבר כמעט לא קורא עיתונים, אבל זו כבר בעיה שלי, לא שלכם.

פגשתי אותו פעם. עוד לפני שהוא התחיל לקבל כותרות בעיתונים בקצב שלא היה מבייש ראש-ממשלה-ישראלי-תחת-חקירות ממוצע, הוא ערך מצגת למשקיעים ומתעניינים בהילטון ת"א. מסיבות שאני לא בטוח לגביהן עד היום, זומנתי גם אני. אין מה לדבר, האיש חיית במה. קשה להתיק ממנו מבט כשהוא בזון: יורה מספרים, נח עם אנקדוטות, משעשע עם משחקי מילים, זורק חיוכים של מיליון דולר (מילולית. אני חושב שעל כל חיוך יש לו מיליון דולר בבנק, והוא מחייך הרבה). האיש הוא מכונת שיווק משומנת, במובן הכי מזוקק של המילה, כמו שיאיר לפיד הוא איש תקשורת, או ששלמה ארצי זמר, או ששמעון פרס כמעט ראש-ממשלה. הוא עושה את זה באופן טוטלי, לטוב ולרע. אפשר לאהוב את זה, ואפשר לא.

Project Better Place (רק איזה שם הוא בחר למיזם שלו, יכול היה להיות שם של סדרה בטלויזיה החינוכית או מה) מנסה לקדם התקנת נקודות טעינה חשמליות לטובת מעבר ממנועי בנזין למנועים חשמליים במכוניות הפרטיות שלכם. והוא לא היחיד. מדינות בכל העולם מתניעות פעיליות בתחום (מבדיקות היתכנות ועד פיילוטים), עם שי אגסי (ישראל, דנמרק, פורטוגל) או בלעדיו (ניו-זילנד).

היתרונות האנרגטיים והסביבתיים בגישה כזו ברורים: הפחתת השימוש בדלקים מזהמים, ריכוז יצירת האנרגיה במקום אחד, מבוקר ויעיל (תחנת הכוח), ואפשרות להנעת רכבים בעזרת טכנולוגיות נקיות (גיאותרמיות, סולריות או אפילו גרעיניות, תלוי אם אתם מחשיבים את האחרונות לנקיות או לא).

פעם היו אומרים על התקשורת הישראלית שהיא אוהבת להדיח היום את המלך שרוממה אתמול. בעבר נדרש גורם מתווך באמצע, נניח ספורטאי מצליח וצעיר (הרמה) שעובר תקופה לא טובה (הנחתה). אבל היום התקשורת כבר מרימה את הקרן ורצה לשער לנגוח. אין לה צורך בשחקנים אחרים, שופט או קהל.

בשנה האחרונה אנו עדים למתקפות בליץ מהירות, חלקן אוהדות את מיזם המכוניות החשמליות, חלקן קוטלות אותו. והיופי הוא שלא רק שהן קורות בו-זמנית, הן גם קורות תחת אותה אכסניה (אני קורא בעיקר דה-מרקר בדפוס וכלכליסט ברשת). וכך, מתווכחים ביניהם אלה עם אלה אם המיזם הצליח או נכשל, כשנקודת טעינה אחת עוד לא נפרסה.

המקטרגים (אקדמאים, פרשנים, מומחי תחבורה ואפילו מדען ראשי אחד) נתלים בשלל טענות: הטכנולוגיה לא הבשילה, הטכנולוגיה הבשילה אבל אין סיבה להפוך מיזם פרטי של האחים עופר למונופול של תשתיות מדינה (דווקא הם טובים בזה), יש סיבה וגו' אבל המודל העסקי לא מחזיק מים, מחזיק גם מחזיק אבל האלטרנטיבות פחות מזהמות (הנה דוגמה, ועוד אחת).

אין ספק שבפרויקט מספר סיכונים עצומים, חלקם נסקרו בתקשורת וחלקם לא (מה אם נגמרת הסוללה באמצע הדרך? יש מצב hibernate?), ואין לי את הכלים והידע לשפוט מי צודק ומי טועה. מה גם שאני מאמין שאין רבים שבאמת יודעים, ונצטרך לחכות למציאות המתפתחת כדי לגלות את התשובות. אבל אני חושב שבויכוח הזה אנחנו מחמיצים חלק חשוב מהפוטנציאל של הפרויקט.

טום פרידמן מספר בספרו The world is flat איך הוא השתתף בשנת 1999 במסיבת עיתונאים בדבוס עם ביל גייטס, אחד שמבין דבר או שניים בחדשנות, כסף והקשר ביניהם. העיתונאים התחילו להציק לו בשאלות בדבר קיומה - כן או לא - של בועה בענף ההיי-טק. בפעם הראשונה ניסה גייטס להתחמק מתשובה ברורה. בפעם השניה הוא ענה שזו שאלה סובייקטיבית מדי ושהבועה, כמו היופי, היא בעיני המתבונן. לבסוף, כשראה שהעיתונאים לא מניחים לו, אבדה סבלנותו, והוא אמר בערך כך (אני מצטט מהזיכרון את הציטוט מהזיכרון של פרידמן): תקשיבו, דבילים, ברור שחלק מהתמחורים של החברות לא הגיוניים בעליל, יש פה חברות שנסחרות במכפילים מטורפים, או חברות בלי הכנסות, או אפילו חברות בלי מודל להכנסות. אבל כל זה לא ממש משנה. השאלה היא בכלל לא אם יש בועה או אין בועה. השאלה היא לאן הולך הכסף, והוא הולך להיי-טק. כל השאר לא חשוב.

בפרספקטיבה של כמעט עשר שנים, אני חושב שאפשר לקבוע שגייטס צדק. למה התכוון גייטס? ברור שהמון חברות קרסו ולא שרדו את התפוצצות בועת הדוט-קום, אבל לעולם זה כבר לא משנה. אלמלא הכסף האדיר שהושקע בפיתוח של תשתיות תקשורת מהירות, לא היינו עדים היום לאאוט-סורסינג הרווח כל-כך בעולם התוכנה לכיוון הודו וסין, כי אלה היו מנותקות עדיין משאר העולם הדיגיטלי. לא היתה היום גלובליזציה. המסחר באינטרנט היה נשאר תקוע, וסדרי עולם ישנים לא היו מתערערים כל-כך בקלות כפי שהם מתהפכים היום. אפליקציות רשת לא היו יכולות לשרוד בלי פס רחב ובלי חדשנותן של אותן חברות אינטרנט שקרסו כמגדל קלפים ב-2000. לא היו שירותי וידאו חינמיים באינטרנט. גוגל היתה מנוע חיפוש, וזהו. למעשה, הכספים שלכאורה ירדו אז לטמיון יכולים להיחשב להפסד רק עבור אלה שהשקיעו אותם; הכסף לא נשרף, הוא מימן שינויים מרחיקי לכת בעולם. אתם יכולים לאהוב את השינויים האלה או לשנוא אותם, אבל הם פה איתנו כדי להישאר.

למעשה, רוב הבועות בונות דברים. גם הבהלה לזהב יכולה להיחשב לפלופ כלכלי של שוטים שנהו אחרי חלומות רעועים, אבל מי שרואה כך את התקופה מפספס לדעתי משהו יותר חשוב: הבהלה לזהב בנתה את אמריקה. לא רק מבחינת האתוס (קפיטליזם או בצע כסף, תלוי כמה הפסדתם במפולות האחרונות), אלא מבחינות פרקטיות רבות: הנחת מסילות הברזל, פיתוח החוף המערבי ובעקבותם הקמת הערים במרכז היבשת כנקודות עצירה בדרך לכסף הגדול, כל אלה מגדירים, עד היום, את מפת ההתיישבות בארה"ב (למעט המזרח, כמובן, שיושב הרבה קודם לכן). וזה מה שגייטס ניסה להגיד לנו: היכן שיש כסף, יקרו דברים. הבועה היא פיננסית, אבל ההשקעה שעומדת מאחוריה, וההשפעה שההשקעה הזו תגרום, הן ממשיות מאוד.

אני מאמין שבטווח זמן של 8-15 שנים נהיה עדים למהפיכה של ממש בעולם הרכב (למעשה שתי מהפיכות, ועל כך בקרוב). שי אגסי הוא לא מחולל המהפיכה, אבל הוא שחקן בה (חשוב יותר או פחות). ההתעסקות בשאלה אם שי אגסי יצליח או לא אולי מוכרת עיתונים, אבל אני חושב שהקוראים מפספסים את התמונה הגדולה. לשאלה אם Project Better Place יתרומם או ייכשל יש תוקף פיננסי, אבל המהפיכה כבר בדרך, עם אגסי או בלעדיו.

מהפיכות בעולם התחבורה

עולם התחבורה עומד לעבור שתי מהפכות בשנים הקרובות. תרשמו לפניכם, איפשהו בעוד 8-15 שנה, אתם תקומו יום אחד ותשימו לב שהמכונית שאתם נוסעים בה שונה מאוד מהמכונית בה אתם נוסעים היום.
במהפיכה אחת כבר אפשר להרגיש.
רבים בתקשורת ובמשרדי הממשלה מגלים סקפטיות לגבי ישימות הפתרון הטכנולוגי ואיתנות (שלא לומר הוגנות) המודל העסקי העומד מאחוריו, אבל קשה להתעלם מהתנופה שהכיוון הזה תופס: פעמיים בשבוע אנחנו מתבשרים על יצרן רכב נוסף שמודיע שהחל בפיתוח של מכונית חשמלית. גם אם חברת בטר-פלייס תיכשל, כנראה שבטווח זמן של 10-20 שנה נראה את החזון קורם עור וגידים.
ואולם, לדעתי יש מהפיכה נוספת שמתרחשת בימים אלה במכונית שלכם, ואליה אתם עדיין לא מודעים.

Mandriva 2009.0 שוחרר

מנדריבה, הפצת הלינוקס המצוינת (אם כי אני משוחד, זו ההפצה שבה אני משתמש), שיחררה היום גרסה חדשה, 2009.0, הניתנת להורדה מאתר החברה. הגרסה עוד לא הועלתה לאתר המראה של איגוד האינטרנט הישראלי. עוד פרטים בהמשך.

http://www.mandriva.com