ועוד. על טכנולוגיה, החיים ומה שביניהם

יום חמישי, 27 באוגוסט 2009

"הקמע"

"הקמע", מארק קורזם

מארק קורזם, סטודנט לתרבות יפן באוקספורד, מבקש לספר לנו את סיפורו של אביו, אלכס - והסיפור לא פחות ממדהים, בכל קנה מידה. למעשה אלמלא היה אמיתי, הייתי פוטר אותו כבלתי סביר בעליל.

בדומה ל"האבודים", גם כאן יש התבוננות בשואה דרך משקפי דור ההמשך, ולכן ההשוואה כמעט בלתי נמנעת. חציו הראשון של הספר מתאר את ילדותו של אלכס, כפי שהוא מתאר אותה בסדרת שיחות ליליות שהוא עורך עם בנו אחרי עשרות שנים של שתיקה: אחד הזכרונות המוקדמים ביותר שלו נטוע בגיל 5, אך השנה לא ידועה. אמו חיבקה אותו בלילה ורק אמרה לו: "מחר כולנו נמות". אלכס המבוהל החליט לברוח עוד באותו לילה כדי להימנע מהגורל המצפה לו. מעמדתו בפאתי הכפר (שאת שמו הוא כמובן לא זוכר. גם את שם המדינה הוא לא זוכר), צפה באימו ובאחיו מובלים לגיא ההריגה ונורים למחרת בבוקר.

אחרי שיטוט של מספר שבועות באחד היערות הקפואים של מה שהתברר אח"כ כערבות בילורוסיה (רוסיה הלבנה), מוצא את אלכס גדוד של חיילים לטבים, ורגע לפני שהוא נורה יחד עם פרטיזנים אחרים שנמצאו בעיר, אחד החיילים מחליט לאמץ את אלכס כקמע של הגדוד. אחד הזכרונות החזקים של אלכס הוא מהמקלחת שאותו חייל עושה לו בהמשך היום, בה הוא מזהיר אותו שלא ייתן לאיש לראות אותו לעולם שוב בלי תחתונים.

אלכס מתחיל להיגרר עם הגדוד בחזית המזרחית, כשהצבא הלטבי לוחם בהתלבות לצד הנאצים. הכוחות הלטבים לוקחים חלק בהשמדות ובאקציות בכל החזית הרוסית, ולחלקן הילד עד. אט-אט התמונה הבלתי שגרתית של ילד לבוש מדי אס-אס מתחילה למשוך תשומת לב, והשמועה מתחילה לעשות לה כנפיים בכל רחבי אירופה הנאצית: בלטביה יש ילד אחד בן חמש שנלחם לצד הכוחות ותורם למאמציהם בתפיסת יהודים. הקמע פורץ את גבולות הלאום והופך להיות אימפריאלי כשמתחילות להופיע אודותיו כתבות בעיתונים בגרמניה (אותן שמר אלכס), ושיאה של ההתפרסמות בסרט שנעשה עליו ושהוקרן בבתי הקולנוע בכל אירופה שבשליטת הגרמנים, כחלק ממהודרת החדשות שלפני הסרט המרכזי.

אלכס קורזם, בערך בגיל 7
[מקור: http://www.crc.nsw.gov.au/__data/assets/image/0013/733/film_award2.jpg]

אלכס בחברת חיילי הגדוד, כשברקע כנראה רכבות המוות
[מקור: http://i.telegraph.co.uk/telegraph/multimedia/archive/00637/news-graphics-2007-_637663a.jpg]

בהמשך מועבר אלכס לידי משפחה אומנת עשירה במיוחד בלטביה. משפחה זו היא שלוקחת אותו איתה לאוסטרליה בתום המלחמה, שם הוא מקים עסק ומשפחה עם אשתו ושלושת ילדיו. אולם מרבית בני המשפחה כבר מתו, והקשר עם אלה שבחיים רופף מאוד.

חלקו השני של הספר מתאר את מאמציהם של אלכס ומארק למלא אחר משאלת הלב של אלכס: להתחקות אחרי שורשיו ומשפחתו. תנאי ההתחלה שלהם גרועים במיוחד, כשלמעט זכרונותיו הרעועים של האב ומעט תמונות וכתבות מעיתוני התקופה אחרי שהצטרף לגדוד, לא ידוע דבר על שמו המקורי, משפחתו, או על הכפר שבו נולד. הם יוצאים למסע ארוך שמצריך תעצומות נפש ונחישות מצד האב וכן מידה לא מבוטלת של מזל.

חלקו השני של הספר מדגיש שאלות פילוסופיות כמעט בנוגע לזהות והיסטוריה. מאבקים רבים נדרשים הבן והאב לנהל כדי לרדת לשורש האמת: מול הקהילה היהודית שלא ששה לאמץ לחיקה ילד עם עבר נאצי, מול הקהילה הלטבית שספק מתביישת ספק חשדנית כלפי עברה, אפילו מול גורמי ביון ישראליים שמבקשים להשתמש באלכס כפלטפורמה ללכידת פושעי מלחמה. אולם נראה שהמאבק העיקש והמתיש ביותר הוא דווקא של אלכס מול זכרונו. אט-אט מתחילים לכרסם בו הספקות שמא זכרונותיו לא אמיתיים, אלא נשתלו שם ע"י מפקד הגדוד שביקש להשתמש בילד כאליבי לתקופה שאחרי המלחמה (ומסתבר שאכן עשה כך, כשעמד למשפט בשוודיה בסוף שנות ה-70). בוגדנותו של זיכרונו של אלכס מאיימת לקחת ממנו את הסיכוי האחרון למציאת זהותו האמיתית. הזהות היא הזיכרון.

הספר קולח וזורם, וקשה להניח אותו מהיד. כאמור, הסיפור כל-כך מדהים, שאלמלא היה אמיתי הייתי חושב אותו למופרך מדי. ואולם, נראה כי המחבר לא מרגיש בטוח מספיק בסיפור שהוא מבקש לספר על אביו, ומתעקש להוסיף עלילות משנה שמנסות לנסוך על הסיפור נופך דרמטי אפילו יותר. מאמץ זה מיותר לחלוטין. כך למשל תיאור התרופפות בריאותה של אשתו של אלכס (שלא ידעה דבר כל אותן שנים) במקביל לגילויי ההיסטוריה האישית של בעלה, תיאור שבא להראות עד כמה מדהימים הגילויים היו. ואולם הדבר נעשה בצורה מלאכותית, כאילו כדי לרמוז לקורא מתי עליו להתרגש. עריכה ספרותית מהודקת יותר היתה מנפה את עלילות המשנה המיותרות האלה, ומקריבה את הדיוק ההיסטורי לטובת מיקוד הסיפור.

בהשוואה הבלתי נמנעת עם "האבודים", "הקמע" מכיל תיאורים מזעזעים מיד ראשונה שנמסרים לנו ישירות מפיו של אלכס, בעוד "האבודים" מתמקד יותר בתהליך החיפוש עצמו. ואולם, "האבודים" מצטייר בעיני כאמין יותר, משום שהחיפוש בו מפרך ורב תהפוכות. מארק קורזם סבור כנראה שתהליך החיפוש מיותר מבחינה ספרותית והיסטורית, ולכן מתמקד בהלכי הרוח של אביו, ולא בתהליך הטכני. הדבר גורם לתחושה אצל הקורא שמארק ואלכס נהנים ממזל פנטסטי, שגורם להם לקפוץ מגילוי לגילוי בקלות. ואולם, לפי שלמי התודה הארוכים והעובדה שהתהליך ארך כשלוש שנים, נראה שתהליך המחקר היה ארוך ושזור, מן הסתם, בדרכים רבות ללא מוצא. חבל לדעתי שאלה הושמטו מהסיפור.

ובכל זאת - אחרי כל ההסתייגויות וההערות, עדיין מדובר בספר שנקרא בנשימה אחת, בעיקר בגלל דבר אחד - סיפור הישרדותו של ילד יהודי בן חמש בערבות רוסיה הלבנה ולטביה, בין חיילים נאציים, מפקדי גדודים חסרי רחמים, עשירי הארץ ושלל דמויות וטיפוסים מוזרים בעולם מוזר אפילו יותר, והכל בזכות שני דברים שרק לילד בן חמש יכולים להיות: תושייה בלתי נגמרת ורצון אינסופי לחיות.


יום רביעי, 26 באוגוסט 2009

דברים שמוצאים בבוידעם הוירטואלי

קובץ שמצאתי במחשב הישן שלי לפני שנאלצתי לפרמט אותו (כיפאק לחלונות!) מינואר 2005. אני לא זוכר למה כתבתי את הקטע, אבל באותה תקופה הייתי פעיל בפורום השפה העברית של Ynet, וייתכן שתכננתי לפרסם אותו שם, נמלכתי בדעתי וגנזתי אותו. אני תמיד משתעשע לקרוא דברים ישנים שלי. מס עידוד צמיחה, מפלגת שינוי - היו ימים...



***

22.1.2005

למנחה שלי יש שיער נסוג, עיניים כחולות עמוקות, עור פנים יבש, גיזרה שמורה, ומוח מבריק שהקנה לו מעמד בכיר באחד התחומים הכי קשים בעולם המדעי, אבל בכך לא מתמצים כל ההבדלים בינינו.

אנשים שלא מצויים בברנז'ה, ולטובתכם אני מקווה שאתם לא, יכולים להשתעשע כדבעי ממשפטים שמתמצתים מציאות חיים של אנשים אחרים. לפני כמה ימים סיפרתי לאשתי שלחבר שלי יש מנחה במצב מוצק. הכלב של השכנים היה בתרדמת עד אותו רגע, והזגוגיות אצלנו כפולות. אם כן, המנחה שלי באנרגיות גבוהות, והוא לא לקח שום דבר, תודה ששאלתם, הוא סתם נולד עם כישרון לתחום שמצד אחד מנסה לרדת לשורש סודות האמת המוחלטת של היקום הפיסיקלי, ומצד שני מזמן איבד קשר עם המציאות. מי שמצליח לדמיין איך נראה כדור בחמישה וחצי מימדים, מוזמן להגיש את מועמדותו. פעם אנשים כמוהו קנו לעצמם מעמד בזכות יכולת הפשטה גבוהה, ולא במובן הדון-ז'ואני. בגיל 24 הוא קיבל את הדוקטורט, בשנות ה-70 נחשב למומחה עולמי בתורת-החבורות (אני אפילו בתורת-חבורת-הזבל לא הבנתי), ובשנות השמונים היה דיקאן וסגן רקטור באוניברסיטה נחשבת (בבקשה, תחסכו ממני את הבדיחות הגסות).

בשאר העניינים הוא תמיד השאיר עלי רושם של איש מנותק קצת. ידעתי מעט מאוד על חייו הפרטיים, והמעט שכן ידעתי גרם לי להרגיש שבסך-הכל זה משחק לטובת בריאות הנפש שלי: הוא רוקד עם אשתו ריקודי עם (שזה מאוד אופנתי, אם אתה מתעקש לחיות ב-1957), הוא שומע לה-קוקרצ'ה בטיסות לחו"ל (לדעתי צריך להיות חוק נגד דברים כאלה), הוא משחק רמי פעם בשבוע, והוא לא יודע לפתוח WORD. בשביל זה יש לו תלמידים.

לכן הופתעתי לגלות השבוע שמדובר באזרח תמים, מאלה שחושבים שרשויות המדינה אמורות לשרת אותו. הגילוי התרחש כשהמזכירה שלו חשפה בפני כמה התכתבויות שהיו לו עם גורמים ומוסדות רבים, וביניהם נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר האוצר, מערכות העיתונים ועמיר פרץ (שמזמן הפסיק להיות שם של איש והפך להיות שם של מוסד. כמו נחמיה שטרסלר).

התכתבות אחת שתפסה את עיני התנהלה עם שר הפנים דאז, אברהם פורז, בנושא מס עידוד הצמיחה. באותו יום קיבלתי תלוש משכורת מהאוניברסיטה, והתלוננתי באוזני קולגה על סעיף זה. באיזה אופן המדינה חושבת שהיא מעודדת אותי לצמוח כשהיא לוקחת לי כסף? קבלתי בפניו, אם היו שואלים לדעתי, הייתי אומר להם שאצמח הרבה יותר מהר וביעילות אם ישאירו אצלי את הכסף, ואם הם רוצים לראות אותי צומח בצורה פנטסטית – עדיף שיגדילו עשות ואף ייתנו לי כסף משלהם. וככל שיתנו יותר – אצמח יותר. מבטיח. משהו בשם של הסעיף הציק לי. עידוד צמיחה? קצת כמו מניסטריון השלום ב-1984, אמרתי לקולגה. אמרתי ושכחתי מכל העניין.

עד שקראתי את המכתב ששלח לשר הפנים. במכתב הוא גולל את הקשיים הרבים שמעמיס המס על כתפי שכבות הביניים, אותן התיימרה מפלגת שינוי לייצג. אני לא יודע אם הדוגמה שבחר להעלות בטיעוניו היתה דוגמה אישית, אך הוא כתב שמי שמרוויח מעל שלושים אלף שקלים בחודש (שזה מה שגם אני מרוויח בחודש, רק באגורות) ישלם אלפי שקלים עבור עידוד הצמיחה. (מסתבר שהצמיחה הזאת יקרה למדי, אם אתם שואלים אותי, שווה לבדוק אם אין בנמצא צמיחה זולה יותר.) את המכתב הוא חתם בכך שכל מבוקשו "מסתכם בשינוי השם המטעה והאורווליאני הזה", ואני נאלמתי דום. "אורווליאני!", זעקתי והבאתי את הקולגה שיעיד שאני אמרתי את זה קודם, "מה שמראה שמוחות גדולים חושבים דומה!" עודדתי את עצמי ולא את הצמיחה (תוך שאני שוכח לרגע כללים בסיסיים בתחביר העברי. אני עושה את זה כשני מתרגש). "אולי חושבים דומה", הפטיר הקולגה, "אבל לאו דווקא מרוויחים אותו דבר".