"מה עושים ביום כיפור?"

שואלת אשתי את אבישג, כמעט בת 4. "רוכבים על אופניים", עונה הגדולה בלי להתבלבל. "מי אמר לכם?", אני שואל. "הגננת", היא עונה.

אחרי זה היא מתחילה בסדרת השאלות של "איזו משפחה אנחנו רוצים להיות". מדי פעם היא באה ושואלת אותנו איזו משפחה אנחנו, כחלק ממשחק. לפעמים זו משפחה של חיות יער, לפעמים משפחה של דמויות מאחד הסרטים המצוירים שהיא רואה במחשב. בכל פעם משפחה אחרת (מעיין אם זה סוג של ביקורת סמויה על התפקוד שלנו כתא משפחתי). אז היום היא שאלה "איזו משפחה של כוכב נולד אנחנו?". "מה?!" נדרכתי. הרי אין לנו טלויזיה בבית. איפה היא שמעה על כוכב נולד? "אתה תהיה ולדי ואמא תהיה רומי דלומי". "אני רוצה להיות נינט!", צועקת רומי דלומי מהחדר השני. "מימט?" שואלת אבישג בפליאה. "מי מת?" שואל בפליאה ולדי. אחרי ארוחת הערב מספרת אבישג שאלעד סיפר לה בגן על כוכב נולד, ואני מבין שהספירה לאחור החלה. לא הספירה לאחור לגמר בניצנים, אלא הספירה לאחור לאובדן שאריות השפיות שלי.

על אנשים קטנים עם פה גדול

אבישג כבר בת שלוש וחצי, והחלה באחרונה לפתח מודעות לגבי גודלה היחסי בעולם. שלוש הערות שלה בשבוע האחרון משכו את תשומת ליבי:

1. יום אחד אמרה לי בערב, אחרי האמבטיה, שאמא "מאוד מאוד קטנה".
2. אחרי כמה ימים זרקה לחלל החדר ש"איילת (אחותה הקטנה, או-טו-טו בת שנה) קטנה, אבא גדול, ואמא ואני בינוניות". כלומר, היא ואמא שייכות לאותה קבוצת גודל.
3. שלשום אמרה לאמא שלה בזמן שזו לקחה אותה על הידיים "אמא, אני בכלל לא מרגישה על הידיים".

וזה לא שלא ראיתם אנשים יותר נמוכים מאשתי. 1.58 מ' ביום חם, אבל בכל-זאת יותר גבוהה מה-95 ס"מ של אבישג.

אמרו לו

אבישג, בת שלוש ורבע, עוד קטנה מכדי להתחיל ללמוד לשחק על המחשב (קללה או ברכה? תלוי. בשש בבוקר אי-היכולת הזו היא קללה, עד תשע היא כבר הופכת ברכה), אבל היא מאוד אוהבת לראות יו-טיוב. מה ששמעתם. אני מוצא לה שם שירים ישנים, של אברהם חלפי או לאה גולדברג, בביצועים של חווה אלברשטיין או הדודאים, ומרגיש איך אני תורם משהו להתפתחות התרבותית שלה. יש גם דברים יפים באינטרנט.

היום, במהלך שיטוטיי בין הקליפים, מצאתי קליפ שהעלה המשתמש kokolidao לשירו של עלי מוהר (שמתבסס בתורו על מילים של פלויצ'יני) ובביצועו של אריק אינשטיין, "אמרו לו". אלא שאת המילים מלוות תמונות משעשעות (ואקטואליות) בהתאם למילים ששר איינשטיין. חביב.