ועוד. על טכנולוגיה, החיים ומה שביניהם

יום שלישי, 24 בנובמבר 2009

עוד שני עדכונים בנושא הקנאביס הרפואי

בהמשך למה שכתבתי אתמול:
מגדלי הקנאביס, שעושים זאת היום בהתנדבות ומחלקים את החומר בחינם, עלו לכנסת וביקשו להסדיר את המודל הכלכלי שבבסיס ההפצה. Ynet מדווח.
סרטם של צחי קליין ואברי גלעד - באתר של רשת.

יום שני, 23 בנובמבר 2009

מעניין מאיפה הם קיבלו את הדעות הקדומות האלה


בכל יום חמישי מחליף רינו צרור את רזי ברקאי בתוכניתו בגל"צ, מה בוער. צרור משתמש בתוכנית כפלטפורמה לקידום מטרות חברתיות בעיקר, וגם מטרה אחת חברתית-רפואית (ראויה, בעיני): הגדלת המודעות לאפשרות של שימוש בקנאביס רפואי כמשכך כאבים וכמשפר איכות חיים לאנשים הסובלים ממחלות קשות.

צרור יודע היטב את נפש מאזיניו. הוא מודע לכך שהקנאביס (או בשמו המוכר יותר בציבור - החשיש) סובל מיחסי ציבור גרועים, ונתפס כסם מסוכן בעל תופעות לוואי מסוכנות. בציבור הישראלי (וכמובן שאני מאוד מכליל פה), כמעט אין הבחנה בין סמים קלים לקשים. ההבדלים ידועים בת"א ובקרב גורמי אכיפת החוק, אך גברת כהן מחדרה (בה מרבה צרור להשתמש כגלגול המודרני למסעודה משדרות) לא עושה בדרך-כלל הבחנות דקות כאלה, וצרור יודע זאת היטב. מפלגת עלה ירוק מנסה לקדם לגליזציה של סמים קלים, אך למעט בתקופות שלפני בחירות, קולה בקושי נשמע, וממילא לא זאת האג'נדה שצרור מנסה לקדם (אפשר לתמוך בשימוש בקנאביס למטרות רפואיות גם בלי לתמוך בלגאליזציה של סמים קלים).

ביום חמישי האחרון (19.11.2009), עת ביקש צרור לראיין את שחקן התיאטרון עודד תאומי, הוא פתח בהפניה לסרט ששודר באותו ערב (יוצרים: צחי קליין ואברי גלעד). אחרי שגמר לשבח את הסרט, הזכיר שוב את הצורך של הציבור להתנתק מדעות קדומות לגבי ההשפעה של הסם על המשתמשים. ואז בא תאומי והרס לו את התיאוריה.



2:25 לתוך הראיון (למי שאין סבלנות, למרות שמומלץ לשמוע את הכל) מתנהלים חילופי הדברים הבאים:
תאומי: טוב, אנחנו הולכים לדבר עם רינו צרור, אז מה אני מבלבל לך את המוח.
(שתיקה)
צרור: עודד? אתה מדבר עם רינו צרור.
תאומי: אההה! הייתי מדבר איתך אחרת!

ומשם זה רק משתפר. בשלב שבו תאומי התוודה שבהתחלה השיג את החומר בצורה בלתי-חוקית יכולתי לדמיין את מפקד גל"צ יושב בחדר, דופק את הראש בשולחן, וחושב איך לעזאזל הוא הולך להסביר את כל זה לרמטכ"ל בפ"ע הבא שלהם.

עוד הערה: יש משהו באמת מקסים בראיון הזה, אבל אני בספק אם הוא מקדם את המטרה לשמה הוא נערך. תאומי מוצג שם כמי שמתקשה לדבר בקוהרנטיות, ושסובל מבעיות ריכוז (ולמי שלא לגמרי מבין את התנאים בהם נעשה הראיון, זה בוודאי לא מוסיף לכבודו). אם יש כאן ביקורת מצידי היא מופנית לעורכי התוכנית בלבד, לא למטרה אותה צרור מבקש לקדם (שהיא, כאמור, ראויה בעיני), ובוודאי שלא לתאומי (שבסך הכל נאלץ [נהנה?] להתמודד עם תופעות הלוואי של התרופה [סם?]. ובהזדמנות זו - עד 120 ועוד שנים פוריות רבות בתיאטרון). עורכי התוכנית היו צריכים לוודא שהם מדברים עם תאומי כשהוא פיכח. ככה, אני לא רואה את גברת כהן מחדרה משנה את דעתה במהירות. באמת מעניין איך נוצרו אצלה הדעות הקדומות האלה.

יום שבת, 7 בנובמבר 2009

נער הייתי

בכל שישי בבוקר אני פוקד את שוק הכרמל ומצטייד במיטב הירקות והפירות שהרוכלים מציעים לציבור. לא תתפסו אותי עם סחורה מהסופרמרקט השכונתי, שאנשים רגילים קוראים לה "פלסטיק" לפני שהם רואים שעל השלט כתוב דווקא "עגבניות".

השפה בשוק, כצפוי, עממית ונמוכה בדרך-כלל (למרות שיש לה החן שלה). לכן מה גדולה היתה הפתעתי עת החזיר לי אחד המוכרים את העודף שהגיע לי וליווה את המחווה במשפט "בבקשה, נערי". כמעט הסתובבתי לראות למי הוא מדבר.