אם עוד פעם אחת אני אקרא ששי אגסי הוא ילד הפלא של עולם ההיי-טק הישראלי, אני מבטיח לאכול את העיתון. מה שכמובן ייצור לי בעיה אם אקרא את זה באינטרנט, כי אני כבר כמעט לא קורא עיתונים, אבל זו כבר בעיה שלי, לא שלכם.
פגשתי אותו פעם. עוד לפני שהוא התחיל לקבל כותרות בעיתונים בקצב שלא היה מבייש ראש-ממשלה-ישראלי-תחת-חקירות ממוצע, הוא ערך מצגת למשקיעים ומתעניינים בהילטון ת"א. מסיבות שאני לא בטוח לגביהן עד היום, זומנתי גם אני. אין מה לדבר, האיש חיית במה. קשה להתיק ממנו מבט כשהוא בזון: יורה מספרים, נח עם אנקדוטות, משעשע עם משחקי מילים, זורק חיוכים של מיליון דולר (מילולית. אני חושב שעל כל חיוך יש לו מיליון דולר בבנק, והוא מחייך הרבה). האיש הוא מכונת שיווק משומנת, במובן הכי מזוקק של המילה, כמו שיאיר לפיד הוא איש תקשורת, או ששלמה ארצי זמר, או ששמעון פרס כמעט ראש-ממשלה. הוא עושה את זה באופן טוטלי, לטוב ולרע. אפשר לאהוב את זה, ואפשר לא.
Project Better Place (רק איזה שם הוא בחר למיזם שלו, יכול היה להיות שם של סדרה בטלויזיה החינוכית או מה) מנסה לקדם התקנת נקודות טעינה חשמליות לטובת מעבר ממנועי בנזין למנועים חשמליים במכוניות הפרטיות שלכם. והוא לא היחיד. מדינות בכל העולם מתניעות פעיליות בתחום (מבדיקות היתכנות ועד פיילוטים), עם שי אגסי (ישראל, דנמרק, פורטוגל) או בלעדיו (
ניו-זילנד).
היתרונות האנרגטיים והסביבתיים בגישה כזו ברורים: הפחתת השימוש בדלקים מזהמים, ריכוז יצירת האנרגיה במקום אחד, מבוקר ויעיל (תחנת הכוח), ואפשרות להנעת רכבים בעזרת טכנולוגיות נקיות (גיאותרמיות, סולריות או אפילו גרעיניות, תלוי אם אתם מחשיבים את האחרונות לנקיות או לא).
פעם היו אומרים על התקשורת הישראלית שהיא אוהבת להדיח היום את המלך שרוממה אתמול. בעבר נדרש גורם מתווך באמצע, נניח ספורטאי מצליח וצעיר (הרמה) שעובר תקופה לא טובה (הנחתה). אבל היום התקשורת כבר מרימה את הקרן ורצה לשער לנגוח. אין לה צורך בשחקנים אחרים, שופט או קהל.
בשנה האחרונה אנו עדים למתקפות בליץ מהירות, חלקן אוהדות את מיזם המכוניות החשמליות, חלקן קוטלות אותו. והיופי הוא שלא רק שהן קורות בו-זמנית, הן גם קורות תחת אותה אכסניה (אני קורא בעיקר דה-מרקר בדפוס וכלכליסט ברשת). וכך, מתווכחים ביניהם אלה עם אלה אם המיזם הצליח או נכשל, כשנקודת טעינה אחת עוד לא נפרסה.
המקטרגים (אקדמאים, פרשנים, מומחי תחבורה ואפילו מדען ראשי אחד) נתלים בשלל טענות: הטכנולוגיה לא הבשילה, הטכנולוגיה הבשילה אבל אין סיבה להפוך מיזם פרטי של האחים עופר למונופול של תשתיות מדינה (דווקא הם טובים בזה), יש סיבה וגו' אבל המודל העסקי לא מחזיק מים, מחזיק גם מחזיק אבל האלטרנטיבות פחות מזהמות (
הנה דוגמה, ו
עוד אחת).
אין ספק שבפרויקט מספר סיכונים עצומים, חלקם נסקרו בתקשורת וחלקם לא (מה אם נגמרת הסוללה באמצע הדרך? יש מצב hibernate?), ואין לי את הכלים והידע לשפוט מי צודק ומי טועה. מה גם שאני מאמין שאין רבים שבאמת יודעים, ונצטרך לחכות למציאות המתפתחת כדי לגלות את התשובות. אבל אני חושב שבויכוח הזה אנחנו מחמיצים חלק חשוב מהפוטנציאל של הפרויקט.
טום פרידמן מספר בספרו
The world is flat איך הוא השתתף בשנת 1999 במסיבת עיתונאים בדבוס עם ביל גייטס, אחד שמבין דבר או שניים בחדשנות, כסף והקשר ביניהם. העיתונאים התחילו להציק לו בשאלות בדבר קיומה - כן או לא - של בועה בענף ההיי-טק. בפעם הראשונה ניסה גייטס להתחמק מתשובה ברורה. בפעם השניה הוא ענה שזו שאלה סובייקטיבית מדי ושהבועה, כמו היופי, היא בעיני המתבונן. לבסוף, כשראה שהעיתונאים לא מניחים לו, אבדה סבלנותו, והוא אמר בערך כך (אני מצטט מהזיכרון את הציטוט מהזיכרון של פרידמן): תקשיבו, דבילים, ברור שחלק מהתמחורים של החברות לא הגיוניים בעליל, יש פה חברות שנסחרות במכפילים מטורפים, או חברות בלי הכנסות, או אפילו חברות בלי מודל להכנסות. אבל כל זה לא ממש משנה. השאלה היא בכלל לא אם יש בועה או אין בועה. השאלה היא לאן הולך הכסף, והוא הולך להיי-טק. כל השאר לא חשוב.
בפרספקטיבה של כמעט עשר שנים, אני חושב שאפשר לקבוע שגייטס צדק. למה התכוון גייטס? ברור שהמון חברות קרסו ולא שרדו את התפוצצות בועת הדוט-קום, אבל לעולם זה כבר לא משנה. אלמלא הכסף האדיר שהושקע בפיתוח של תשתיות תקשורת מהירות, לא היינו עדים היום לאאוט-סורסינג הרווח כל-כך בעולם התוכנה לכיוון הודו וסין, כי אלה היו מנותקות עדיין משאר העולם הדיגיטלי. לא היתה היום גלובליזציה. המסחר באינטרנט היה נשאר תקוע, וסדרי עולם ישנים לא היו מתערערים כל-כך בקלות כפי שהם מתהפכים היום. אפליקציות רשת לא היו יכולות לשרוד בלי פס רחב ובלי חדשנותן של אותן חברות אינטרנט שקרסו כמגדל קלפים ב-2000. לא היו שירותי וידאו חינמיים באינטרנט. גוגל היתה מנוע חיפוש, וזהו. למעשה, הכספים שלכאורה ירדו אז לטמיון יכולים להיחשב להפסד רק עבור אלה שהשקיעו אותם; הכסף לא נשרף, הוא מימן שינויים מרחיקי לכת בעולם. אתם יכולים לאהוב את השינויים האלה או לשנוא אותם, אבל הם פה איתנו כדי להישאר.
למעשה, רוב הבועות בונות דברים. גם הבהלה לזהב יכולה להיחשב לפלופ כלכלי של שוטים שנהו אחרי חלומות רעועים, אבל מי שרואה כך את התקופה מפספס לדעתי משהו יותר חשוב: הבהלה לזהב בנתה את אמריקה. לא רק מבחינת האתוס (קפיטליזם או בצע כסף, תלוי כמה הפסדתם במפולות האחרונות), אלא מבחינות פרקטיות רבות: הנחת מסילות הברזל, פיתוח החוף המערבי ובעקבותם הקמת הערים במרכז היבשת כנקודות עצירה בדרך לכסף הגדול, כל אלה מגדירים, עד היום, את מפת ההתיישבות בארה"ב (למעט המזרח, כמובן, שיושב הרבה קודם לכן). וזה מה שגייטס ניסה להגיד לנו: היכן שיש כסף, יקרו דברים. הבועה היא פיננסית, אבל ההשקעה שעומדת מאחוריה, וההשפעה שההשקעה הזו תגרום, הן ממשיות מאוד.
אני מאמין שבטווח זמן של 8-15 שנים נהיה עדים למהפיכה של ממש בעולם הרכב (למעשה שתי מהפיכות, ועל כך בקרוב). שי אגסי הוא לא מחולל המהפיכה, אבל הוא שחקן בה (חשוב יותר או פחות). ההתעסקות בשאלה אם שי אגסי יצליח או לא אולי מוכרת עיתונים, אבל אני חושב שהקוראים מפספסים את התמונה הגדולה. לשאלה אם Project Better Place יתרומם או ייכשל יש תוקף פיננסי, אבל המהפיכה כבר בדרך, עם אגסי או בלעדיו.
רשומות
