"מה עושים ביום כיפור?"

שואלת אשתי את אבישג, כמעט בת 4. "רוכבים על אופניים", עונה הגדולה בלי להתבלבל. "מי אמר לכם?", אני שואל. "הגננת", היא עונה.

אחרי זה היא מתחילה בסדרת השאלות של "איזו משפחה אנחנו רוצים להיות". מדי פעם היא באה ושואלת אותנו איזו משפחה אנחנו, כחלק ממשחק. לפעמים זו משפחה של חיות יער, לפעמים משפחה של דמויות מאחד הסרטים המצוירים שהיא רואה במחשב. בכל פעם משפחה אחרת (מעיין אם זה סוג של ביקורת סמויה על התפקוד שלנו כתא משפחתי). אז היום היא שאלה "איזו משפחה של כוכב נולד אנחנו?". "מה?!" נדרכתי. הרי אין לנו טלויזיה בבית. איפה היא שמעה על כוכב נולד? "אתה תהיה ולדי ואמא תהיה רומי דלומי". "אני רוצה להיות נינט!", צועקת רומי דלומי מהחדר השני. "מימט?" שואלת אבישג בפליאה. "מי מת?" שואל בפליאה ולדי. אחרי ארוחת הערב מספרת אבישג שאלעד סיפר לה בגן על כוכב נולד, ואני מבין שהספירה לאחור החלה. לא הספירה לאחור לגמר בניצנים, אלא הספירה לאחור לאובדן שאריות השפיות שלי.