"הקמע"

"הקמע", מארק קורזם

מארק קורזם, סטודנט לתרבות יפן באוקספורד, מבקש לספר לנו את סיפורו של אביו, אלכס - והסיפור לא פחות ממדהים, בכל קנה מידה. למעשה אלמלא היה אמיתי, הייתי פוטר אותו כבלתי סביר בעליל.

בדומה ל"האבודים", גם כאן יש התבוננות בשואה דרך משקפי דור ההמשך, ולכן ההשוואה כמעט בלתי נמנעת. חציו הראשון של הספר מתאר את ילדותו של אלכס, כפי שהוא מתאר אותה בסדרת שיחות ליליות שהוא עורך עם בנו אחרי עשרות שנים של שתיקה: אחד הזכרונות המוקדמים ביותר שלו נטוע בגיל 5, אך השנה לא ידועה. אמו חיבקה אותו בלילה ורק אמרה לו: "מחר כולנו נמות". אלכס המבוהל החליט לברוח עוד באותו לילה כדי להימנע מהגורל המצפה לו. מעמדתו בפאתי הכפר (שאת שמו הוא כמובן לא זוכר. גם את שם המדינה הוא לא זוכר), צפה באימו ובאחיו מובלים לגיא ההריגה ונורים למחרת בבוקר.

אחרי שיטוט של מספר שבועות באחד היערות הקפואים של מה שהתברר אח"כ כערבות בילורוסיה (רוסיה הלבנה), מוצא את אלכס גדוד של חיילים לטבים, ורגע לפני שהוא נורה יחד עם פרטיזנים אחרים שנמצאו בעיר, אחד החיילים מחליט לאמץ את אלכס כקמע של הגדוד. אחד הזכרונות החזקים של אלכס הוא מהמקלחת שאותו חייל עושה לו בהמשך היום, בה הוא מזהיר אותו שלא ייתן לאיש לראות אותו לעולם שוב בלי תחתונים.

אלכס מתחיל להיגרר עם הגדוד בחזית המזרחית, כשהצבא הלטבי לוחם בהתלבות לצד הנאצים. הכוחות הלטבים לוקחים חלק בהשמדות ובאקציות בכל החזית הרוסית, ולחלקן הילד עד. אט-אט התמונה הבלתי שגרתית של ילד לבוש מדי אס-אס מתחילה למשוך תשומת לב, והשמועה מתחילה לעשות לה כנפיים בכל רחבי אירופה הנאצית: בלטביה יש ילד אחד בן חמש שנלחם לצד הכוחות ותורם למאמציהם בתפיסת יהודים. הקמע פורץ את גבולות הלאום והופך להיות אימפריאלי כשמתחילות להופיע אודותיו כתבות בעיתונים בגרמניה (אותן שמר אלכס), ושיאה של ההתפרסמות בסרט שנעשה עליו ושהוקרן בבתי הקולנוע בכל אירופה שבשליטת הגרמנים, כחלק ממהודרת החדשות שלפני הסרט המרכזי.

אלכס קורזם, בערך בגיל 7
[מקור: http://www.crc.nsw.gov.au/__data/assets/image/0013/733/film_award2.jpg]

אלכס בחברת חיילי הגדוד, כשברקע כנראה רכבות המוות
[מקור: http://i.telegraph.co.uk/telegraph/multimedia/archive/00637/news-graphics-2007-_637663a.jpg]

בהמשך מועבר אלכס לידי משפחה אומנת עשירה במיוחד בלטביה. משפחה זו היא שלוקחת אותו איתה לאוסטרליה בתום המלחמה, שם הוא מקים עסק ומשפחה עם אשתו ושלושת ילדיו. אולם מרבית בני המשפחה כבר מתו, והקשר עם אלה שבחיים רופף מאוד.

חלקו השני של הספר מתאר את מאמציהם של אלכס ומארק למלא אחר משאלת הלב של אלכס: להתחקות אחרי שורשיו ומשפחתו. תנאי ההתחלה שלהם גרועים במיוחד, כשלמעט זכרונותיו הרעועים של האב ומעט תמונות וכתבות מעיתוני התקופה אחרי שהצטרף לגדוד, לא ידוע דבר על שמו המקורי, משפחתו, או על הכפר שבו נולד. הם יוצאים למסע ארוך שמצריך תעצומות נפש ונחישות מצד האב וכן מידה לא מבוטלת של מזל.

חלקו השני של הספר מדגיש שאלות פילוסופיות כמעט בנוגע לזהות והיסטוריה. מאבקים רבים נדרשים הבן והאב לנהל כדי לרדת לשורש האמת: מול הקהילה היהודית שלא ששה לאמץ לחיקה ילד עם עבר נאצי, מול הקהילה הלטבית שספק מתביישת ספק חשדנית כלפי עברה, אפילו מול גורמי ביון ישראליים שמבקשים להשתמש באלכס כפלטפורמה ללכידת פושעי מלחמה. אולם נראה שהמאבק העיקש והמתיש ביותר הוא דווקא של אלכס מול זכרונו. אט-אט מתחילים לכרסם בו הספקות שמא זכרונותיו לא אמיתיים, אלא נשתלו שם ע"י מפקד הגדוד שביקש להשתמש בילד כאליבי לתקופה שאחרי המלחמה (ומסתבר שאכן עשה כך, כשעמד למשפט בשוודיה בסוף שנות ה-70). בוגדנותו של זיכרונו של אלכס מאיימת לקחת ממנו את הסיכוי האחרון למציאת זהותו האמיתית. הזהות היא הזיכרון.

הספר קולח וזורם, וקשה להניח אותו מהיד. כאמור, הסיפור כל-כך מדהים, שאלמלא היה אמיתי הייתי חושב אותו למופרך מדי. ואולם, נראה כי המחבר לא מרגיש בטוח מספיק בסיפור שהוא מבקש לספר על אביו, ומתעקש להוסיף עלילות משנה שמנסות לנסוך על הסיפור נופך דרמטי אפילו יותר. מאמץ זה מיותר לחלוטין. כך למשל תיאור התרופפות בריאותה של אשתו של אלכס (שלא ידעה דבר כל אותן שנים) במקביל לגילויי ההיסטוריה האישית של בעלה, תיאור שבא להראות עד כמה מדהימים הגילויים היו. ואולם הדבר נעשה בצורה מלאכותית, כאילו כדי לרמוז לקורא מתי עליו להתרגש. עריכה ספרותית מהודקת יותר היתה מנפה את עלילות המשנה המיותרות האלה, ומקריבה את הדיוק ההיסטורי לטובת מיקוד הסיפור.

בהשוואה הבלתי נמנעת עם "האבודים", "הקמע" מכיל תיאורים מזעזעים מיד ראשונה שנמסרים לנו ישירות מפיו של אלכס, בעוד "האבודים" מתמקד יותר בתהליך החיפוש עצמו. ואולם, "האבודים" מצטייר בעיני כאמין יותר, משום שהחיפוש בו מפרך ורב תהפוכות. מארק קורזם סבור כנראה שתהליך החיפוש מיותר מבחינה ספרותית והיסטורית, ולכן מתמקד בהלכי הרוח של אביו, ולא בתהליך הטכני. הדבר גורם לתחושה אצל הקורא שמארק ואלכס נהנים ממזל פנטסטי, שגורם להם לקפוץ מגילוי לגילוי בקלות. ואולם, לפי שלמי התודה הארוכים והעובדה שהתהליך ארך כשלוש שנים, נראה שתהליך המחקר היה ארוך ושזור, מן הסתם, בדרכים רבות ללא מוצא. חבל לדעתי שאלה הושמטו מהסיפור.

ובכל זאת - אחרי כל ההסתייגויות וההערות, עדיין מדובר בספר שנקרא בנשימה אחת, בעיקר בגלל דבר אחד - סיפור הישרדותו של ילד יהודי בן חמש בערבות רוסיה הלבנה ולטביה, בין חיילים נאציים, מפקדי גדודים חסרי רחמים, עשירי הארץ ושלל דמויות וטיפוסים מוזרים בעולם מוזר אפילו יותר, והכל בזכות שני דברים שרק לילד בן חמש יכולים להיות: תושייה בלתי נגמרת ורצון אינסופי לחיות.